ברכת המזון ומשמעותה
מאת הרב אליעזר מלמד – אתר ישיבה
א- מצוות ברכת המזון
מצווה מהתורה שאחר שיאכל אדם פת וישבע יברך לה', שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ולמדו חכמים שברכת המזון צריכה לכלול שלושה עניינים: ממה שנאמר: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", למדו שצריך לברך את ברכת 'הזן', בה אנו מברכים לה' על המזון. ומזה שנאמר: "עַל הָאָרֶץ", למדו שצריך לברך ולהודות על הארץ. ומכך שהוסיפה התורה לומר: "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", למדו שצריך לברך על הטוב והמובחר שבארץ, היינו על ירושלים (ברכות מח, ב).
המצווה מהתורה, שהמברך יזכיר עניינים אלו בכל נוסח שירצה לפי דעתו ויכולת ביטויו, ובאו משה, יהושע, דוד ושלמה, ותקנו נוסח מובחר ומושלם לפי הטובה שנוספה בימיהם. בשעה שירד המן לישראל תיקן משה רבנו את נוסח ברכת 'הזן', ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על הארץ הטובה. ומשנכנסו ישראל לארץ, תיקן יהושע את נוסח ברכת הארץ ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על המקום הטוב והמובחר שבארץ. וכשקבע דוד המלך את ירושלים לעיר הקודש והמלכות, תיקן את נוסח הברכה "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", וכשבנה שלמה את בית המקדש הוסיף "על הבית הגדול והקדוש". כשבית המקדש היה בנוי, היו מבקשים שה' ימשיך את קיומו, ולאחר שנחרב, תקנו נוסח שבו אנו מבקשים מה' שירחם עלינו ויבנה את ירושלים ויחזיר את מלכות בית דוד למקומה ויבנה את בית המקדש (ברכות מח, ב, רשב"א, רמב"ן, כמובא בב"י קפז, א, שועה"ר קפז, א-ג).
אמרו חכמים (ברכות מח, ב, שו"ע קפז, ב-ג) שחובה להזכיר בברכת הארץ את שבחה של הארץ, שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה. וכן צריך להזכיר את ברית המילה ואת התורה, מפני שעל ידי שתי המצוות הללו אנו יורשים את הארץ. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בעת שנצטווה על ברית המילה (בראשית יז, ז-ח): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים".
וכן למדנו שבזכות התורה והמצוות אנו יורשים את הארץ, כפי שנאמר בתחילת הפרשייה שבה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וכן נאמר (תהלים קה, מד-מה): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָ-הּ".
ועוד אמרו חכמים, שצריך להקדים את הזכרת הברית להזכרת התורה, מפני שבקשר לברית המילה נזכרו י"ג בריתות, ואילו על התורה נכרתו רק שלוש בריתות. בברית המילה באה לידי ביטוי הקדושה העצמית שקידש ה' את עמו ישראל, קדושה שאינה תלויה בבחירתנו, והיא היסוד לקבלת התורה שדורשת מאיתנו לבחור בטוב.
בברכה השלישית תקנו להזכיר את מלכות בית דוד, מפני שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים, ועיקר ישובה של הארץ וירושלים תלוי במלכות ישראל (ברכות מח, ב, שו"ע קפח, ג).
ב – ברכת הטוב והמטיב
עוד ברכה תקנו חכמים אחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, והיא ברכת 'הטוב והמטיב'. שאחר חורבן בית המקדש השני, נראה היה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ומה טעם להמשיך לברך את ה' "על הארץ הטובה". לפיכך מצאו חכמים צורך לתקן ברכה לחיזוק האמונה, שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש.
וביום מיוחד תקנו חכמים שביבנה את הברכה, ביום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ביתר היתה עיר גדולה ביהודה, והיא היתה בירתו של בר כוכבא, וממנה קיוו להשיב את עצמאות ישראל ובניין המקדש. וכשנפלה ונחרבה – נגדעה קרן ישראל, וגברו הצרות מאוד, וגזרה מלכות הרשעה לחרוש את ירושלים, ולשנות את שמות הארץ וירושלים, כדי לאבד את זכרן מן העולם. ועוד גזרו שלא לקבור את הרוגי ביתר. ואחר זמן, כשנתמנה מלך חדש, הותר לקבור את ההרוגים, ומצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' – שלא הסריחו, ו'המטיב' – שניתנו לקבורה". ובאר מרן הרב קוק (עין איה שם), כי מזה שלא הסריחו למדנו שהחורבן והגלות לא ביטלו את העצמיות הישראלית. ומזה שניתנו לקבורה ישנו רמז להבטחה כי עוד יקומו לגורלם לקץ הימים, וזהו הסימן לקיום כל הבטחות הנביאים לתחייה וגאולה.
וכיוון שחיוב אמירתה שונה, ששלוש הברכות הראשונות הן מהתורה ואילו זו מדרבנן, לפיכך, כאשר מסיימים את שלוש הברכות הראשונות עונה המברך 'אמן' אחר ברכת עצמו: "בונה [ברחמיו] ירושלים אמן" (שו"ע קפח, א, ועיין להלן יב, ט).
וכיוון שבסוף הברכה השלישית נסתיימה סדרת הברכות מהתורה, הרי שהברכה הרביעית שתקנו חכמים היא ברכה בפני עצמה, ולכן היא פותחת בברוך, שכך הוא הכלל, שכאשר ישנה ברכה שסמוכה לחברתה, הרי היא נשענת עליה, ואינה צריכה לפתוח ב'ברוך', אבל כאשר מדובר בברכה שעומדת לעצמה, היא צריכה לפתוח ב'ברוך'. 1
עוד אמרו חכמים (ברכות מו, א), שהאורח יאמר לאחר ברכת המזון ברכה לבעל הבית, וכך הוא נוסח הברכה (שו"ע רא, א): "יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ולא יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור מעתה ועד עולם". ואפשר להאריך ולהרחיב בנוסח זה, וכך נוהגים הספרדים. והרבה אשכנזים נוהגים להסתפק בנוסח קצר: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אבל לכתחילה נכון לומר את הנוסח שיסודו בגמרא (ע' מ"ב רא, ה, ולהלן ה, ד).
וכיוון שכבר זכינו להתקדש על ידי מצוות ברכת המזון, נהגו ישראל להוסיף בקשות אישיות שפותחות ב'הרחמן', ועוד תפילות כלליות על הגאולה. ואף שאין זו תקנה של חכמים, מכל מקום כיוון שכבר נהגו כך מימי הראשונים, המנהג מחייב, כל עדה לפי מנהגה. אלא שאם נצרך אדם להפסיק בדיבור או ללכת, כיוון שסיים את הברכה הרביעית, יכול להפסיק, ואח"כ כשיוכל, ישלים את מה שהחסיר (ע' להלן הערה 13).
ג – משמעות ברכת הזן
כדי להעמיק בעניינה של ברכת המזון צריך להתבונן בכל הפרשייה שבמרכזה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א-יח). בפסוק הראשון מובאת המגמה הכללית: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". לאחר מכן מתבארים שני יסודות מרכזיים, האחד, שה' זן את הכל כפי שאנו אומרים בברכה הראשונה. והשני, שבחה של ארץ ישראל כפי שאנו אומרים בברכה השנייה והשלישית. נתמקד תחילה ביסודות הקשורים לברכה הראשונה, ברכת 'הזן'.
פעמים רבות, כאשר פרנסתו של אדם מזומנת לפניו, הוא שוכח שה' משגיח עליו ומפרנס אותו, ולכן הורתה התורה (שם ח, ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא". החיים במדבר קשים, אפשר מרוב קשיים להתריס כלפי מעלה, ומנגד, אפשר להתחזק באמונה, ולהתבונן בניסים שעל ידם הקב"ה מקיים את ישראל. הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת המן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות המן היתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. וצריך היה כל יהודי להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מן מהשמיים. מי שלא היה חזק באמונתו, חש תמיד רעב, וכפי שנאמר (שם ג-ד): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".
על ידי הניסיון הזה נחקק בתודעתנו הלאומית כי הטבע אינו מתקיים מעצמו, אלא ה' הוא המפרנס את הכל – "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". אלו היו ארבעים השנים הראשונות להופעתו של עם ישראל בעולם, שנים בהן למד והפנים את ערכי התורה. על ידי החיים הניסיים במדבר למדנו היטב כי הכל מאת ה' כדי להיטיב לנו, וגם אם הוא מונע ממנו לתקופה מסוימת את ברכתו, אין זאת אלא מאהבתו אותנו, כדי להעמידנו על דרך האמת, שנאמר (שם ה-ו): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".
ועיקר המצווה לברך את ה' כאשר אדם אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". מפני שכאשר אדם שבע הוא עלול להתגאות ולשכוח שהכל מאת ה', ועל כך ממשיכה התורה להזהיר (שם יא-טז): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".
ד – מרכזיותה של ברכת הארץ
היסוד השני החורז את כל פרשיית ברכת המזון, הוא שבחה של ארץ ישראל. ואמרו חכמים (במד"ר כג, ז), שמתוך הברכות שבברכת המזון – "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת 'על הארץ'". וכך הוא פשט הפסוק, שעיקר המגמה לברך את ה' על הארץ הטובה, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". גם הברכה השלישית על ירושלים היא המשך של ברכת הארץ, שירושלים היא ליבה של "הארץ הטובה". וכן למדנו בפסוק הפותח את הפרשייה, שעיקר קיומן של המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם".
וההסבר לכך הוא, שעיקר תכליתם של ישראל לגלות את דבר ה' בעולם, תוך התמודדות עם הסיבוכים שבחיים הארציים. ועל כן המצב שבו אנו ניזונים מהמן שירד מן השמים הוא זמני, כדי לרכוש את ההכרה הבסיסית שה' הוא הזן את הכל. אולם המגמה היא שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם, בהוצאת מזונו מן הארץ על ידי חרישה, זריעה, נטיעה וגידול בעלי חיים. על ידי כך יגלה את צלם האלוהים שבו, יוציא את הטוב שבארציות ויתרומם להתקשרות מלאת חיים אל ה'. אמנם המן שהיה יורד מהשמים היה ללא פסולת, וכולו נבלע באיברים בלא שהיו נצרכים להתפנות לאחר אכילתו. אולם עיקר ייעודו של האדם לאכול מאכלים גשמיים, שיש בהם פסולת, אבל מאידך הטוב שבהם חביב יותר, וגנוזים בהם ניצוצות קדושים יותר. לשם כך ניתנה לנו ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שאף על פי שהיא ארץ גשמית, היא קדושה, והפירות הגדלים בה – קדושים.
רבים נוטים לחשוב, שככל שיתרחק אדם יותר מן הגשמיות ומהרגשת הטעמים השונים שבמאכלים, כך יהיה יותר טהור וקדוש. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל יש ערך לשפע הגשמי, למזון המגוון ולטעמו המשובח, שאף הוא נברא על ידי הקב"ה כדי להביאנו לשלמותנו. לפיכך טורחת התורה לשבח לפנינו את טוּבה וחמדתה של ארץ ישראל, שנאמר (שם ז-ט): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". ועל כן נצטווינו לברך את ה' על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
בברכה הראשונה אנו עומדים על היסוד, שה' הוא "הזן את הכל", וכמו שנתן לנו את המן במדבר בדרך נס, כך תמיד הוא מקיים את הטבע, נמצא ששורש כל המזון שאנו אוכלים – ממנו יתברך בלבד. בברכה השנייה אנו מברכים את ה' על כך שהעניק לנו את האפשרות להיות שותפים בתיקון העולם ובהוצאת המזון מהארץ, ועל כן חתימת הברכה – "על הארץ ועל המזון". 2
אלא שיש חשש שמא ההצלחה בבניין הארץ תטביע את האדם בתאווה וגאווה ותשכיח ממנו את ייעודו. ועל כך נצטווינו (דברים ח, יא-יח): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
על ידי ברכת המזון אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו כי ה' הוא שנתן לנו את המזון ואת הארץ; וממילא מובן כי הכוח, הסיפוק והשמחה שקיבלנו מהאוכל, נועדו לקדשנו ולרוממנו.
ה – דיני אמירת ברכת המזון וחינוך הקטנים
צריך המברך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא בפיו, ולכתחילה יש לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה. ומי שאינו מבין עברית, יכול לומר את הברכה בתרגום לשפה שהוא מבין (שו"ע קפה, א-ג, מ"ב א-ג, ולעיל א, ו).
בדיעבד, מי שהשמיט קטעים מברכת המזון, כל זמן שהזכיר את היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, יצא ידי חובתו. ואלו הם היסודות: לברך את ה' על המזון, ובתוך הברכה להזכיר את שמו ושהוא מלך העולם (שו"ע קפז, א, מ"ב ד). בברכה השנייה להודות לה' על הארץ, ולהזכיר שהיא חמדה טובה ורחבה, ולהזכיר ברית מילה ותלמוד תורה. ובברכה השלישית להזכיר את ירושלים, המקדש ומלכות בית דוד. ובברכה הרביעית לומר את תמציתה.
קטן שהגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שהוא מבין באופן כללי את עניין הברכות, מצווה לחנכו לברך את כל הברכות, ובראשן את ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות. רוב הילדים מגיעים לגיל חינוך בערך בגיל שש עד שבע. ולפני כן, כשהם מבינים קצת כיצד לברך, טוב להתחיל ללמדם לברך, אבל עדיין אין עליהם חובה לברך. וגם ילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך, אם רואים שקשה להם לברך את כל ברכת המזון מפני שהיא ארוכה, יכולים בשנים הראשונות להסתפק באמירת נוסח מקוצר שכולל בתוכו את כל היסודות שצריכים להיות בברכת המזון.
מקור: https://www.yeshiva.org.il/midrash/9281